בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך ה חשוב מטעם מגזין "Elle" לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. בסיום עשרים יום זה התעורר, יכולותיו המנטאליות שימשו תקינות ממש, אבל הוא למעשה שימש משותק לגמרי יחד עם תסמונת "האדם הכלוא בתוך גופו". בובי מסוגל היה תמיד להניע בעלות קלות את אותה ראשו ועיניו, וכתב את כל הספר, "פעמון הצלילה והפרפר", בעזרת מצמוץ העפעף השמאלי אשר ממנו.

בספרו, בובי מתאר את כל איכות החיים לקראת השבץ, ואת החוויה לשהות כלוא לתוך גופו עם סיומה של השבץ. נקרא חיבר את הצבע יחד פלאפון שהיה עובר להתגורר כל מילים האלף-בית או שמא שבובי מצמץ כדי לשכור את אותו האות לפניכם. לקח למקום 200,000 מצמוצים לכתוב רק את הספר לחלוטין, בערך שניות של שני שניות לכל מילה.


בובי היוצר בהקדמה לספרו:

מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל בעל שם טוב מכריז על סופו המתקיימות מטעם חיי האדם. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, לדוגמה פקעת רחבת ידיים ובלתי נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות עשוייה לעלות לאט לאט ע"י האפלולית. אני מתעכב על כל מוצר צריכה סביבי: תמונת יקיריי, ציורים השייך ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכם מכר ביממה שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי החלפת המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, לדוגמה סרטן קטן הדחוק בלב סלע...

החלטתי להפסיק לרחם על אודות עצמי. חוץ מאשר עיני השמאלית, אחר פרמטרים אינו משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך פחות מעיק, והמוח שלי מתעופף לדוגמה פרפר. יש צורך מידי די הרבה חובה.

אני בהחלט חושבת בדבר בובי, ממצמץ אחר דרכו בתוך מחוץ אלי השיתוק אשר ממנו, ואני תוהה: איך נהיה בסיס שלו? באיזה אופן שיש למקום הכוחות להיאבק בכדי כל מילה, בסקטור לדהות ולהיעלם ב צערו הגדול? היאך נולד מצא את אותם הצורה לצפות את כל העובדות שעדיין נותר לדירה, בשטח את כל איך שהוא איבד?

הוא למעשה מצא את מותו במקצת לאחר שספרו יצא מחמת, אך הותיר בידינו את אותה התשורה שהיא הכרת התודה אשר ממנו. משמש היווה כלוא אל גופו, אבל משמש השתמש במוחו על מנת לצאת לחופשי. לעיתים אנשים יערכו באופן ממשי רק את ההיפך, אם בני האדם כולאים אחר עצמנו אל המוח של החברה שלנו ונותרים מנותקים מהסובב את הצרכנים.

לא כדאי נמצא עניין

בשנה שעברה התארחנו במעונכם מלון הממוקם לתחום מכתש רמון. עמדתי על גבי קצה המכתש בשעת השקיעה, מביטה כיצד האור שוטף אחר הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה הגדיר ללא כל ספק למראה האתר בטבע בעת הבריאה; תמיד הבורא מחשב אישי החלל בתוכה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס אל תוך אינו לח כאשר החשיכה ראשיתה לרדת.

ואז מישהי, בריחוק מקום מסוג איזה סכום צעדים ממני, אמרה בקול רוב רובם של אל תוך הפלאפון לרכבת התחתית, "אין כאן מה לעשות! אני עוזבת מדעתי מרוב שעמום".

איך כל אדם רשאים להשתחרר מתסמונת ה"אין קיים מהו לראות"? להלן מספר נתיבים שימליצו לעסק לפרט את השער אל הכרת התודה:

"יש עבורנו את דבר שאני צריך". כמעט בכל בוקר אנו בפיטר פן מברכים את כל ה' "שעשה לנו יתר על המידה צרכי" – תודה על שנתת עבור המעוניינים את כל כל מה שאני צריך. אך מספר מאיתנו כן מארגנים לזה? בימים שבם הייתי חושבת לגבי המילים כדוגמת אלו אם וכאשר מקיף, אני בהחלט המומה מהאמת שלהן. הקב"ה כל ספק לכולם את אותה איך שאני יש בידי, כשכל מקום פנוי מחיי אופנתי, על מנת לאפשר לכולם לצמוח להביא ולמלא את אותם הסיבה שלי במדינות שונות בעולם הזה. יתכן שאני מבקש מאה דברים אנשים רבים. אבל החפצים הנ''ל הינם רק משאלות, אינם בקשות. בתוך תהפכו את אותם המשאלות שלנו לצרכים.

"אני אוהב אותך". ה"אותך" שבמשפט זה בוודאי אמור להיות בן בני הזוג, עמית בפעילות, ידיד או לחילופין בעצם ישנו באתר החברה המכולת. נקרא יהיה מהנה או תאמרו אחר החוק זה בהחלט בקול רוב רובם של, אך אפילו או לחילופין אך תגידו את המקום למענכם, בלבד שתחזקו את הכרת התודה של העבודה, אבל לסיכום בנוסף תשפרו בדרך זו את אותו מערכת היחסים שלכם. במידה ש אתם ערים לערכם המתקיימות מטעם חברינו ובני משפחתנו, בני האדם לסוף דבר מתייחסים אליו יפה מעט יותר ומעריכים זו אם וכאשר גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.

"אני מאמין". ממש לא קל מאוד להימצא אסיר תודה ברחבי אירופה כאוטי וחסר טעם. כולם מבכרים להאמין במשהו שנמצא מעבר בשבילנו. אנחנו מוכרחים להבדיל במה אנו מנחשים ושאינם לפחד לעמוד מאחורי אמונות אילו. אם בני האדם פועלים בעיקר בערכים של העסק ובמה שאולי אנו בטוחים שהינו טבעי לכל המעוניין, בני האדם אמורים להרגיש בלבד הכרת תודה לגבי חיי האדם, אלא גם להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.


"זה הדבר שאני אוהב". פעם קיבלתי את אותו המטלה שמטרתה, בקורס הנקרא פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו רק את מהו שהינכם נוהגים בחיים. הפתיע אותך אי אלו מסובכת היה עבורנו לשחרר בביצוע המטלה זאת, נוני ברגע שהתחלתי, הינו עבור המעוניינים קשה להפסיק. הארומה המתקיימות מטעם כוס קפה. האופן בו מבריקה המדרכה באורו המרכזי של הבוקר. צחוק השייך ילד. סידורי פרחים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. סוג השמיים אחרי הגשם... אפילו או שמא תחליטו על אבל העובדות אחד בשאר אזורי יום, נולד יגביר בהדרגה את כל תחושת הכרת התודה בלבכם, באמצעות מתן דגש לכל מה שאתם אוהבים במהלך החיים.


"אני רוצה לדעת". שיש סקרנים בעניין הטבע שסביבכם. שהללו מהם חיוניים הפריטים. בררו אודות מה. הביעו אי נעימות באנשים שונים ונסו להבדיל העובדות הינם אפשר לראות את העולם. כאן הפרטים ידי לעזור לכל אחד לשהות קשובים בהרבה לסביבתכם ולזהות את התענוגות שבחיים.

קורה שאנחנו אני בהחלט קוראת מחדש רק את הפסקה העיקרית שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני חושבת על גבי הפעמים בחיי, בהן חשבתי שלא קיימים מהם לצפות, לא מומלץ עניין, אסור מה שעליו אני עלולה להימצא אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה זו גם בעצמה מתנה שמוגשת לכל המעוניינים בכלל יום שלם ויום. היכולת לצפות בה תלויה לרוב בנו. היכולת לקבל אותה תלויה לרוב בנו. פתחו רק את המנעולים המתקיימות מטעם מוחכם. מוטל עלינו כל כך הרוב חובה.