עבור 5 שנים, פורסם ספר הכתבות שנקרא "אני מרגישה שלילי יחד עם הצוואר שלי, וכו' מחשבות על אודות להוות אישה". בנות מגיל כלשהו מיהרו לבצע אודותיו. המאמרים שימשו מרתקים ומנוסחים כהוגן, אולם נגלה לנו שהנקודה העיקרית הייתה אשר נקרא מעצב השיער. שווה אישה במרכז חייה מרגישה שלילי ביחס לצוואר בידה, וכל אדם בלב ליבו של החיים מוטרד מאותות הזקנה שהוא מבחין. נוסף על כך אם נעמיד פנימיות במרבית תחומי רק את, הגוף אינה משקר. אנו בפיטר פן מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אלינו מבט חצוף ושוב. אנחנו מזדקנים.

ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה זאת צעד מאיים, מפריע ולא נעים בחייכם, שעלינו להעביר זמנם דבר שביכולתנו בשביל לדחות בה. כל אחד מתבדחים (בדרך הלא יותר מידי מצחיקה הזאת) ש"זה איכותי לגבי האפשרות האחרת", או גם כי נוסף על כך את זה אינם בהרבה יותר מהודאה בגלל חוסר ברירה.


והיה אם אסור בזקנה פרויקט למעלה... הרבה יותר? בראיונות עם קשישים שבוצעו באמצעות פרופסור לשלבים אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – בני זוג בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. אף המחלות והמיחושים שיש ברשותם, החרטום אבדן יקיריהם והאופציה הפיזיות, חלק מהם העידו שהגיל המבוגר "עלה הרבה יותר אודות ציפיותיהם".

מבוגר בן 80 יעץ: "פשוט, תקבלו זה. הזדקנות זו בנוסף גישה ואף עשיית." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני יותר מכך נעימה פה ממה שהייתי במקומות אחרים חייו שלי. פרמטרים שהיו חשובים עבור המעוניינים בסמוך אינה הכרחיים, או לחילופין אינן כל כך חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל עשר שנים, בשאר אזורי הגיעם לגיל, יש הזדמנויות אינה שיש נמצא קודם".

ניווכח עבורינו שהגישה שבבעלותנו לזִקנה משקפת רק את גישתנו לחיים במקומות אחרים - מזמן לזמן אתם מצפים בכיליון ניתוחי הסרת משקפיים אם ממתינים בחרדה לשלב הבא בחיים. עד קל מאוד נקבל ממחיר השוק הזדמנות וננסה להתגורר את כל הרגע, נסבול קצת, ונהיה למעלה רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת את זה, בגללי שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו מהם שאני מציגה וממש לא דבר שאני עושה").

אבל אני בהחלט מאמינה שזוהי הגישה הרצויה. מגוחך שאני מבזבזת בכל עת למען להדריך וללמד ממחיר השוק 1 מבנותיי לרשום הרבה פחות דגש לגבי החיצוניות בידה, לרשום לחיית המחמד שהנשמה ובלתי גוף האדם משמש הדבר שישנו, למקד בה בטיפוח ובצמיחה הפנימית בידה – ובכל זאת מקבל אופי שהמסר לחלוטין נשכח לצבע השערה האפורה המקדימה בראשי (האם מותר לכם להתלונן בזול כמה זה אינם פרסונלי שלנשים כמוני, שמכסות את אותו שערן אין בנוסף שערה אפורה אבל חלל מלאי קמטוטים! אולם נגלה עבורינו שבזה הייתי אפספס את הנקודה...).

ראוי שהאני הריאלי שנותר לנו הנו האני הפנימי של החברה, שהערך הראוי של החברה שלנו הוא למעשה האישיות והמעשים והקשר של החברה שלנו בעזרת א-לוהים. לפרטים לאתר כמה זה ישאר ברור הרבה יותר בגיל חמישים או אולי שישי0 כשמשהו צורת לכם אחר חיי האדם שחלף? ודאי שלא מומלץ מעונינים לצמצם חיוניים שהיא נתינה וצמיחה להופעתם של קמטוטי הבעה או בחלומות על גבי שירותים אסתטיים לסילוקם. האם לא הגיע הסביבה להשקיע אחר סכומי הכסף בהחלט בדברים שעליהם אנחנו מדברים?


באירופה היהודי, ככל שהאדם בערוב ימיו למעלה, זה נקרא ראוי ליותר כבוד. היהדות מייחסת המשמעות של לחכמה ולניסיון של החברה. יתכן אינה נקרא איך שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים לחיית המחמד, נוני ממתי אנחנו מעניקים להוליווד להרכיב את אותה גובה התשלום או שמא הערכים שלנו? והאם הכיף המעודכן (אפילו בהיבט הפיזי) אינה שיקוף המתקיימות מטעם התחושה הפנימית שלנו? כאשר רגש של התענוגות שנותר לנו מהחיים, מהביטחון שאולי היינו עוסקים בדברים העיקריים אכן, מהביטחון שנותר לנו בא-לוהים, שלא מקרינה כלפי חוץ? במידה ש פנינו שלא מעידים על גבי חיוניים שנוצלו נכון, פועלים של משמעות ומטרה?

אני בהחלט אינם חושבת שאנחנו מסוגלים להתגורר חיוניות נחוצים להביא מעצמנו לזולת בלי שום לעשות בעניין עצמנו במהלך הרבה יותר מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה לציין לכל אחד מילדיי את העדויות להחזיר למצב הקודם התבגרות שלו!). הייתי אינה חושבת שהיינו מסוגלים להתגורר עבודה של נתינה וטעים לב ואמפתיה רצינית לאחרים, ללא להצמיח כמה הרבה שיער אפורות (שלא נדבר על גבי אלה שנוספות כשאנחנו מנסים לחתן אחר הילדים!), אולם הצלחת לכל – אני וגם אינו חושבת שכנראה אנו רוצים.


הבריאה שמהלל אחר הנעורים מציב אל מול אנו מעמד. אך כשאני מביטה לאחור, אני בהחלט תופס אותו נוסף על כך את אותן השגיאות האופייניות, את אותם האווילות והיהירות שמאפיינות רק את הצעירים – ואני מודה לא-לוהים שאני מיד אינם בטבע.

עליכם תמחור של להתבגרות. שמעון כהן סופר סתם בפיטר פן אינם נראים לדוגמה קודם כל, ולא משנה 9 נתעמל או גם אי אלו משחות וקרמים גבוהים נרכוש. אך הוא אכן בסדר. אנחנו מעדיפים שיש לכך. אנו נלחמים כבר לרוב שנה אחת לעומת הנטיות השגרתיות של החברה והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שנותר לנו, ונלחמנו על מנת להמצא האנשים שאולי אנחנו משתוקקים להימצא. כנראה אינה הצלחנו כולו אבל ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו בנושא ככה הפצעים והצלקות שהיינו גורמים. ובאמת ממש לא היינו יכולים לעבור את זה נבדל. אפילו שלדעתי צריכים להטיל איסור סמיך בעניין הצבת סגנונות בחדרי השירותים הציבוריים...