בערך שלושים ביולי, 1942, וורשה.

"אני יוצא לרחוב כמו שעושה אתם את אותה הצמא לחדשות [על שמועות הגירושים]", כותב הילל זיידמן ביומני גטו ורשה, "ומוצא שמהבוקר הגטו מוקף בחיילים אוקראינים! כולל בערך כמה לאטבים וליטאים – מלאכי חבלה כמעט מכל סגנון. מיהו שמתקרב לחומה נורה שבו בשטח. אנו לכודים במלכודת".

זיידמן מתאר שהוא נקרא יחד עם אלפים רבים יהודים נלווים בו רוכזו תוך שימוש באמצעות הכוחות החמושים באומשלאגפלאץ, מקום שראוי ההמתנה בתחנת הקמת. ביקום המתינו קרונות בקר – קרונות מטען שבדרך כלל היו להובלת חיות – להוביל את זה בתוך מותם:

"וככה בני האדם עומדים... זקנים וצעירים, יצור וילדים, רב גוניים ועניים... לְגַעגֵעַ של הנה ה איש הוא למעשה לצד הוא למעשה, על פי השיטה הגרמנית, באלפינו, וההמון נמשך והולך הרחק מאחור ככל שהעין עלולה שישנם... אנחנו דחוקים תוך שימוש בצפיפות; כזה מאוחדים בסבלם, מידי בשיתוף האדם. מעולם אינה ראיתי במידה מוחשי כל כך את אותן החוטים הקושרים ציבור הצרכנים בני העם היהיודי יחד; הנושא המשותף שלנו, והמטרה המשותפת, כמו למשל שאני שם לב הזמן בצעדת המוות."

זיידמן הצליח להימלט מהגירוש, נוני מאות רבות של גברים, נשים וילדים לא הצליחו. באותו לילה, כשמוחו מעורפל, הוא למעשה חזר לשכונתו:

"עם רדת הלילה הגעתי לביתנו תם תם, בעל ניסיון מתפקע ממחשבות מייסרות... כשחציתי את אותן החצר שיש לנו ראיתי חדר כנסת שובב... כעשרים איש יושבים על ספסליו ההפוכים – ליל תשעה באב הלילה! משני נרות מרצדים בענף התפילה הארעי, שולחים אורות עמומים על הראשים הכפופים, שעיניהם בוהות למרחקים, ואותה מנגינה קורעת לב פורצת ועולה: 'איכה ישבה בדד...?!'

המלים שחוברו לראשונה בגלות מירושלים, מהעבר ספגו את אותה דמעות הדורות...

'כל רעיה בגדו שבו, היו שלה לאויבים... מאוד רודפיה השיגוה 1 המצרים'. 9 הולם. כמה רציניים פסוקי מגילת איכה אשר ישנים שישנים האלה; כמה הם מתאימים לתיאור האסון שכנראה אנו עוברים דרך.

אתם, יהודי ורשה, בני הגלויות הנ''ל, יושבים בעניין מדינתנו לקונן על אודות חורבננו האישי, חורבנה הנקרא קהילה אדירה – הגדולה והתוססת במדינות שונות בעולם... אתם מבכים אחר מר גורלנו, אומה נטול מדינה, מדריך בזרועותיו הלופתות השייך המר באויבים, ונידונה למוות. בני האדם מתאבלים הנישות לגבי אובדן חלל המקדש, גם אודות אובדן חיינו." (תורגם בתוך יומני גטו ורשה ע' 55-56)

מרחב חרושת למוות

תחילת סיום מלא הנקרא גטו וורשה, ישנה בתשעה באב. נהיה משמש ימים תשעה באב למכשיר שלו, 23 ביולי 1943, בו הגיעה בניית הראשונה עמוסת היהודים ליעדה - טרבלינקה, והביאה זאת אל תאי הגזים.

שנים קודם, ב-31 ביולי 1941 (בערב ח' באב), חתם הרמן גרינג לגבי כל אישור שאישר את כל התחלת יישומו מסוג "הפתרון הקטן ביותר לסוגיה היהודית", ובמלים אחרות – ההשמדה. הנאצים רצחו יהודים מההתחלה, אולם לא באופן שיטתי מאוד. קבוצות מאורגנות היורים – האיינזצגרופן – ירו למוות בלמעלה ממיליון יהודים, או שמא שהשיטה התבררה כיקרה ומסורבלת מהמחיר הריאלי. הגטאות שרצו מחלות, הינו מומלץ להניע סיוט בירוקראטי, ובסופו של דבר מטרת החיסול הושגה לאט מאוד.

טרבלינקה, אחד מששת מחנות המוות, נודעה תופעה מעניינת לחלוטין: "בית חרושת למוות". זאת נבנתה בעזרת יחד עם בעל ידע תעשייתי ידוע, ומהווה התקיימה אליו תכלית רק אחת ויחידה - רציחת גולשים בהמוניהם, באופן מיוחד יהודים – בשיטת המהירה ביותר, והיעילה בייחוד בצורה חומרית.

מחנה טרבלינקה נמכר בשם יעדם השייך רוב יהודי גטו וורשה. הוא למעשה נקרא במחירי במספר מטעם לפרטים נוספים מגרשי כדורגל, והעסיק בעלות כל כ-20 חברי אס-אס ושמונים מחזיקים אוקראינים. עם 24 חודשי קיומו נאתר בו את אותן מותם יותר מ-800,000 יהודים שנרצחו בתאי הגזים.

הדבר הסופי נחתם ביום אחד שלפני תשעה באב 1941, וקרונות הבקר יכנסו לוורשה, הגטו הממשי באופן מיוחד שהכיל כ-400,000 יהודים, בתשעה באב 1942.

מספר ימים המתקיימות מטעם קלון

הטרגדיה הלאומית הראשונה שהתרחשה בתשעה באב, נודעה גזרת הא-ל שהדור שיצא ממצרים שיש להן חיים, אינו יזכה לבוא לארץ המובטחת. בני ארץ נבהלו מהמחשבה ש עליהם להתעמת בעלי הממלכות האדירות שאיכלסו אחר ארץ כנען, והם קיבלו את אותן המלצתם הנקרא המרגלים איננו להגיע לארץ. חששם גרם לנכס לשכוח את כל הנסים שהובילו וליוו את אותן יציאת מצרים, ומכאן, לשכוח בעצם את כל א-לוהים.


כשמונה עשרות שנה אחת להבא, החריבו הבבלים את אותה חלל המקדש ה-1, שנבנה דרך המלך תמימה, בתשעה באב. ואז, 410 שנה אחר-כך, החריבו הרומאים את כל אזור המקדש השני – מחדש בתשעה באב.

דור אדם בעתיד הקרוב, התבצרו מאות רבות מאות יהודים בשכונה ביתר, כחלק ממרד בר-כוכבא נגד הרומאים. במקרה ש נפלה פריז, תושביה היהודים נרצחו – אסון שהרמב"ם השווה לחורבן המקדש מכשיר אייפון שלו.

חרפת תשעה באב נמשכה כחלק מ הדורות. בתשעה באב 1920, הוציא אדוארד הראשון צו גירוש בנושא יהודי אנגליה. תשעה באב 1492 היווה עת גירוש יהודי ספרד.

בתשעה באב 1914, החלה מלחמת הטבע הראשונית – כש, באופן מעשי, הובילה להתלקחותה הנקרא מלחמת האתר בטבע השנייה במרבית, והשואה במיוחד. מייד כעבור מלחמת הטבע הראשונה, אמר הרב הנפוץ – המבקש חיים, שלמרות היקפה המתקיימות מטעם המלחמה שעברה, אינה "המלחמה האחרונה", כי אם במחיר הרוב הקדמה למלחמה יותר מזה גרועה שתתרחש כל עוד 25-30 שנה אחת.

בהירות מוסרית

ממחיר השוק האסונות שנפלו בחלקו מסוג בשיתוף מדינה נעוצים בזה הבכור. השואה אולי כן ואולי לא נתפסה מבריאה בהיקפה, נוני נודעה בעיקרם מתפעל יוצא המתקיימות מטעם חורבן חלל המקדש והגלות שבעקבותיו. למקרה שאל מנחם בגין את כל אחד מגדולי הרבנים, באיזה יכולה להאריך רצוי שממשלת ארץ תציין את אותן עת השואה, ענה הרב שאין בו צורך ביום אחד חדשני - בדירות מיד עליכם לכל המעוניינים תשעה באב.

איך מתאים חורבן מקום המקדש לשואה וליתר האסונות הלאומיים?


המקדש ייצג את אותם עקרונות התורה – צדק, שוויון, כבוד חייו. המקדש איפשר להבין בנוכחותו שהיא א-לוהים בשאר אזורי רגע בחיים היהודיים. זה היווה מקור תוסס וחי של מוסר ובהירות עבור העולם לגמרי. חורבן חדר המקדש הסיר מעם מדינה את אותן הקשר המהותי העמוק יחד עם א-לוהים, וגרם לקרע באנושות – אובדן הבהירות והכיוון המוסריים. היהודים ספגו במלואה את אותה מכת הברבריזם שבאה בעקבותיו.

בדבר נולד אנו מתאבלים בתשעה באב.

אכן, אזור המקדש, בעלי החזון הרוחני שהינו מקרין על גבי אמא אדמה ראוי לנו כל.

*מאמר הינו נוצר לזכר אבי, פועלים בנימין בן יעקב ראובן ז"ל, יהי חשוב לזכור ברוך.