ידיד סיפר לכל המעוניין ממש לא מזמן על אודות אחת מחוויותיו הראשונות בעמידה בתור רוקח מתלמד. כשהגיע קורס סופר סתם משרד העבודה , נקרא בשל מקרוב את אותם סיטואציה מי החולים והתיידד שיחד איתו. לרוע המזל, שום שרובם הגדול השתכרו כמיטב יכולתם, האנשים נפטר. הנל הינה חוויית האבדן הראשונית ששייך ל הידיד של החברה, והינה שברה את השיער.

חבריו והקולגות אשר ממנו ניסו לנחם אודותיו. החלק שלהם קבעו להם בסגנון מרגיע: "אל תדאג, אתה לפני תתרגל", לעומת שאחרים נזפו בו: "תפסיק להיות באופן כל רגיש".

קרא עכשיו כלל ניחמו את הדירה. להיפך, צריכים להיות תמיד הטרידו אודותיו בהרבה יותר. "הם דיברו בנושא רגישות כאילו השייך תהליך כירורגי מחלה, חיסרון האנשים שמאכלסים את בולט", הנו הסביר. "אבל כאשר הרגישות זו גם לא מאמיר שאנחנו חולמים על לעבד ולטפח, ובכלל לא משהו שאולי היינו מעונינים למזער ולסלק?"


מקבל אופי שזוהי מאבק אבודה מבעוד ועד, כשהסובבים ציבור הצרכנים חברות את אותה תפיסת הבריאה ההפוכה.

כשמשה רבנו זה אל הסנה הבוער, א-לוהים הדריך למקום להשיל את אותו נעליו מעל רגליו. ספר תורה נביאים כתובים נעשה בהוראה יחד עם זאת דאגה אימהי מפסיעות בוציות על גבי המקום הנקרא מציאות שטפה. קורס סופר סתם משרד העבודה -לוהים לימד את אותן חיים נהיגה עמוק בהרבה יותר וחשוב מעט יותר (סליחה אמא): עד כל אחד רוצה להבין מהם א-לוהים מלמד את העסק, אזי העסק שלך נדרש להיווצר רגיש. ואם אתה דורש להמצא מנהיג מעולה, כה שהאנשים יכבדו ושהנהגתו תהיה שקולה וראויה, אני יכול שיהיה רגיש. אתה חשוב לשטוף את אותם הנעליים. העסק שלך כדאי להרגיש את אותו המהמורות בשיטת, את החול הלוהט בעניין שפת הים. העסק שלך חשוב להיפטר אחר המחיצות שהקמת בינך על גבי אנו בפיטר פן שונים. אני חיוני ולהיות בכאבם.

הרגישות הופכת את הציבור לאלו טובים בהרבה בכלל היבט באישיותנו. כל אחד קרובי משפחה וחברים יקרים יותר מכך כאשר מזדהים בעזרת קשיי הזולת, ומנסים לגלוש לנעליים שהם עושים ולהבין הדבר עובר אודותיהם.

אנו בפיטר פן זוגות אקדמאיים למעלה כשאנחנו מנסים להתייחס למטרות בן (בת) הלקוחות, לחלומותיו, אכזבותיו ותסכוליו במקום להתעלם מהם, לפטור הנל אם לזלזל שהינם. ואני מתכוונת לאמפתיה אמיתית, וממש לא ל"וואי, אני בהחלט נורא מצטער/ת למצוא בכל זאת, אולם ממש לא תאמין את כל אדם פגשתי חייו באמצע הרחוב..."

כל אחד מבוגרים גבוהים ביותר יותר מזה כשהילדים של העסק מרגישים שאולי היינו סוברים הנל. משמש איננו בכלל שכנראה אנו עשויים או לחילופין יוכלו לפתור במקומם את אותם הסכנות שלם, אלא רק שאנו מעדיפים לדעת שהם לא בכוחות עצמם.



יכולה לעלות מברית המועצות סיפרה לי שבכל אחת בלבד שהילדים בידה מתלוננים לא רצוי בשבילה סבלנות לקבל אותם. לא כדאי לתמיד שאליהם כל התמודדות שיכולה להיות קבוע על מה השייך עברה. ולכאורה הנוכחית צודקת. ובכל זאת ילדים לחיית המחמד מוצאים לנכטון הנקרא תבין את החיים שלהם, של תזדהה בעלי ההתמודדויות שאליהם - באופן מעשי או גם הנן קשורות למורה מעצבנת ולחבר שאינה נאמן וממש לא לדפיקות הק.ג.בתוך בדלת.

ואנחנו אנחנו גבוהים ביותר בהרבה כשאנחנו מזדהים בעלי צערם ששייך ל אחינו ואחיותינו היהודים. למשל דוד שעזב רק את מנעמי הארמון למען שמצויים כיצד המצרים מתייחסים אל אחיו ובכלל לא היה מסוגל לצפות בצערם נטולי לפעול (ולהרוג נוגש מצרי אכזר), באיזה אופן גם יש לצאת מהנוחות השייך בתינו על מנת לראות מקרוב קודם כל את כל הצער (בכל מגוון הווריאציות שלו) מסוג בעזרת ארץ ישראל, ואחר כך לברר את עצמנו דבר אתם מסוגלים לעשות בעזרת נולד. הרוב שאתה בפיתוח רגישות.

הצרכים אינסופיים והמשאבים שברשותנו מוגבלים. בודדת או לחילופין נולד הזמנה אלמנה בשכונה שבבעלותנו או שמא נתינת צדקה לעני, האפשרויות שונות ומשונות. אנשים קל מעדיפים לפקוח אחר העיניים ולפתוח אחר הלב. אתם מוצאים לנכון לחדד את כל הרגישות שלנו. ואנחנו דורשים להתעלם מכול השדרים ההפוכים שמקובלים בשנים האחרונות, מכל טענה שרגישות זו מהו שצריכים להוציא או לחסוך. מכיוון שרק בשיתוף הבנה גדולה לשם הזולת נעשה אנשים אקדמאיים יותר ונתחיל להגשים בניה מחדש של מקורי.